אקליפטוס-רחל

לא הייתי באותו שיעור שלמדנו את השיר, אך קראתי את המילים ועשיתי לו ניתוח משלי. בשיר מתואר עץ האקליפטוס. רחל מתארת אותו כאדם נבול, נעלב ונבגד. כך היא מתארת אותו לאחר שכורתים אותו. אני חושב שרחל קצת הגזימה בתיאור שלה. נכון שהעץ חי, אבל הוא לא שותת דם, ולא נבול וכועס כל כך כמו שהיא מתארת בשיר. והאמת, בלי אותו העץ שנכרת היא לא הייתה יכולה לרשום את השיר על דף...
בגלל שלא הייתי בשיעור, אני לא יכול לתת ניתוח יותר משמעותי לשיר. האמת, אני לא מבין למה רחל רשמה את השיר הזה. האם היא ניסתה לצאת נגד כריתות העצים? אך כריתת העצים היא בסה"כ דבר טוב, כי אנו משתמשים בו לצרכים חשובים, ולא סתמיים.

עצי זית-לאה גולדברג

בשיעורים האחרונים למדנו את השיר עצי זית. השיר מתאר את עצי הזית כעצים שלווים, צנועים, חכמים ורגועים. כשניתחנו אותו בכיתה, הגענו למסקנה שלאה גולדברג משתמשת בעצי הזית כמטאפורה לאנשים זקנים. שהם חכמים, צנועים, ראו הכל ועשו הכל. לפי השיר של לאה גולדברג, אני מבין איך פעם התייחסו בכבוד לזקנים, ומה כל פעם אמא ואבא שלי מנסים להסביר לי איך הם התייחסו להורים שלהם. בנוסף לכך, אני חושב שלאה גולדברג צודקת בדימוי שלה. גם אני חושב שהאנשים הזקנים הם חכמים, ויודעים יותר מכולנו.
האאמת, שאני לא מבין מאיפו לאה גולדברג הביאה את התיאורים האלו. היא תיארה את האנשים הזקנים בשיר אחד קטן, בעוד שאני בשביל לתאר ככה הייתי צריך שני עמודים. הייתי רוצה להבין על מי לאה רשמה את שירה, אם היה לה דמות זקנה לחיקוי, אולי סבא שלה או סבתא שלה.

אורן-לאה גולדברג

בשיעורים האחרונים למדנו וניתחנו את השיר אורן. השיר מספר על הילדות של לאה גולברג ועל חייה העכשויים בשיר. רשום שכמו האורנים, שהיו במולדתה, היא נמצאת וקרועה בין שתי מולדות. וגם יתרה מכך מוסיפה שגם הציפורים יודעות מה ההרגשה של העקירה הזו מהמולדת. האמת, התבאסתי קצת ללמוד את השיר הזה, מפני שעוד הפעם אנחנו לומדים שירים עצובים, במקום שמחים.
אני מבין גם למה לאה גולדברג הרגישה מה שהרגישה, מפני שגם אני עברתי עיר, וההרגשה לעזוב את המקום שאתה חי בו, וכל החברים שם, היא הרגשה לא נעימה, ולכן הבנתי למה היא רשמה את השיר. אך אני לא מבין מדוע היא הקצינה כל כך את ההרגשה. אחרי כמה שנים, אתה מתרגל למקום החדש, וכיף לך בו, ולכן אני לא מבין זאת.

העולם בזכותו של מי קיים-שאול טשרניחובסקי

בשיעורי ספרות האחרונים למדנו וניתחנו את השיר "העולם בזכותו של מי קיים". השיר מדבר על בזכות מי העולם קיים. הוא מדבר על הדברים הקטנים בעולם, כמו פרפרים, דגים, וגם על המחזוריות בעולם(ניצנים, קטנטנים, אפרוחים וכו'). אני חושב שהעולם קיים גם בזכות המחזוריות, גם הדברים הקטנים וגם הדברים הגדולים. אני חושב כך מפני שאם לא הייתה מחזוריות, לא היה המשך לעולם, ואם לא היו דברים קטנים בעולם, הדברים הגדולים בעולם היו מאבדים מערכם והיו הופכים לדברים פשוטים, חסרי ערך.
אני שמח מאוד שלמדנו את היצירה הזו. היא נתנה לי הזדמנות לבחון את העולם מנקודת מבט "אלוהית". אני גם שמח שלמדנו את היצירה מפני שזוהי היצירה הראשונה השמחה שלמדנו השנה, ואני מקווה שהיא הראשונה מרבים.
השיר עורר בי שאלה חשובה. מה היה באמת קורה אם לא היו דברים קטנים? האם הדברים הגדולים היו באמת מאבדים מערכם?

שושנת פלאים-שאול טשרניחובסקי

בשיעורי ספרות האחרונים למדנו את השיר "שושנת פלאים". השיר מדבר על היעוד או האהבה בחיים, שכל אחד מחפש אותה, ומי שלא מוצא אותה או לא מזהה אותה, עדיף לו כבר למות. כשקראתי בפעם הראשונה את השיר, חשבתי בהתחלה שזהו שיר שמח, עד שהגעתי לקטע שבו איש אחד מסכן לא זיהה את שושנתו. אני חושב שבאמת זה מה שקורה לאנשים שלא מוצאים את יעודם, החיים שלהם נהיים מרירים, ולאט לאט הם מאבדים את הכיף שבחיים, ולכן הם מעדיפים כבר למות. אני עדיין לא מבין למה היינו צריכים ללמוד שיר עצוב, כמו שאר היצירות שלמדנום השנה. אי אפשר ללמוד מתישהו יצירה שמחה?

שברירים-דבורה בארון

בשיעורי ספרות האחרונים למדנו על הסיפור שברירים. בסיפור מסופר על ילדה, שהייתה יתומה, ואף אחד לא רצה אותה. היא עבדה בניקיון למחייתה, ולא דיברה עם אף אחד. יום אחד, היא פגשה פרה שהייתה רכושו של מעסיקה. היא התחברה אל הפרה, ונקרשרה אליה רגשית. לאחר שמעסיקה מת, היא קיבלה את הפרה. מאותו הרגע, היא החלה לבנות לעצמה חיים חדשים, חברתיים ודתיים.
הסיפור הזה הוא מאוד עצוב, ואני לא מבין למה כל הסיפורים שאנו לומדים השנה חייבים להיות עצובים. גם הסיפורים "פת לחם", "סרוויס צ'כי", ו"לפני המחול" היו מאוד עצובים, וגם כשקראתי אותם הזדעזתי למשמע העוני והדלות שהושרתה בימים אלו.
הסיפור "שברירים" דומה קצת ל"פת לחם". לשני הגיבורים היו חיים קשים, והם מקבלים סוג של הארה שמשמחת אותם. ב"שברירים" זוהי הפרה, וב"פת לחם" זו הנערה היפה.
האמת, אני לא יכול לתאר לעצמי מצב של עוני כזה כמו שמתואר בסיפור. אני לא יודע האם זה באמת קרה, או שהמחברת נסחפה קצת.
אני מקווה מאוד שלא נצטרך לקרוא עוד סיפורים עצובים על כפרים יהודיים עניים, כי לא ממש כיף לקרוא על דברים כאלו.